רִבִּי בָּא בְשֵׁם רַב יְהוּדָה. הָיָה עָשׂוּי כַּחֲצִי חֲלִיטָה. שׁוּרָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁיֵּשׁ לְמַטָּה הִימֶּינָּה שְׁתַּיִם צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא בָהּ שָׁלֹשׁ תִּיבִיּוֹת. הָאֶמְצָעִית שְׁתַּיִם. הַתַּחְתּוֹנָה אֲפִילוּ [עַל] הָאָרֶץ. רִבִּי זִעוּרָה בְשֵׁם רַב חִסְדָּא. הָיָה עָשׂוּי בְמִין סִימְפּוֹן. שׁוּרָה הָעֶלְיוֹנָה שֶׁיֵּשׁ לְמַטָּה שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ תֵּיבִיּוֹת. הַתַּחְתּוֹנָה שְׁתַּיִם. וְהָאֶמְצָעִית אֵינִי יוֹדֵעַ. רִבִּי יִרְמְיָה אָמַר לָהּ רִבִּי זִעוּרָה בְשֵׁם רַב חִסְדָּא. רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹסֵה תְּרֵיהוֹן אָֽמְרִין. רִבִּי זִעוּרָה בְשֵׁם אַשְׁייָן בַּר נִדְבָּה. חֲבֵרַיָּא אָֽמְרִין. רִבִּי זִעוּרָה בְשֵׁם רַב חֲנַנְאֵל. אִם הָיָה הַדְּיוֹ יוֹצְאָה מִבֵּין הַנְּקָבִים פָּסוּל. כֵּיצַד הוּא עוֹשֶׂה. לוֹחְכָהּ בִּלְשׁוֹנוֹ וְהִיא עוֹמֶדֶת. טָעָה וְהִשְׁמִיט אֶת הַשֵּׁם. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. תּוֹלֶה אֶת הַשֵּׁם. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. 11b מוֹחֵק אֶת הַחוֹל וְכוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם וְתוֹלֶה אֶת הַחוֹל. רִבִּי זְעוּרָה רַב חֲנַנְאֵל בְּשֵׁם רַב. הֲלָכָה כְמִי שֶׁאוֹמֵר. מוֹחֵק אֶת הַחוֹל וְכוֹתֵב אֶת הַשֵּׁם וְתוֹלֶה אֶת הַחוֹל. רִבִּי זִעוּרָה רַב חֲנַנְאֵל בְּשֵׁם רַב. וְאִם הָיָה כְגוֹן אֲנִי֭ יְהוָֹ֥ה אֱלֹֽהֵיכֶֽם מוּתָּר. לָמָּה. מִפְּנֵי שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ תֵּיבִיּוֹת אוֹ מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חוֹל. מַה נְפַק מִן בֵּינֵיהוֹן. אֵל֩ ׀ אֱלֹהִ֨ים ׀ י י. אִין תֵּימַר. מִפְּנֵי שֶׁהֵן שָׁלֹשׁ תֵּיבִיּוֹת. הֲרֶי הֵן שָׁלֹשׁ תֵּיבִיּוֹת. אִין תֵּימַר. מִפְּנֵי שֶׁיֵּשׁ בּוֹ חוֹל. הֲרֵי אֵין בּוֹ חוֹל. לַיי צְרִיכָה. בַּי֙י צְרִיכָה.
Pnei Moshe (non traduit)
היה עשוי כחצי חלוטה. אמזוזה קאי שעשאה השורות העליונות ארוכות ולמטה הולכות ומתקצרות עד סוף הפרשה וזהו כחצי חלוטה שהעוגה החלוטה ברותחין עושין אותה ארוכה ורחבה באמצע ושני ראשיה מתקצרות והולכות וכשחולקין אותה ברחבה לחצאין כל חציה וחציה רחבה מלמעלה ומתקצרת והולכת עד למטה:
לה' צריכה. אם השמיט תיבת לה' וכן בה' צריכה מיבעיא לן דהואיל ויכול למחוק הו' והב' שהן לפני ה' שאין מתקדשות מוחקן עם תיבה אחת ותולן וכותב השם במקומן או מכיון שתולה הל' או הב' תולה כל אותה התיבה שתהא כולה בשיטה אחת ולא תהא נפסקת בשתי שיטות:
אל אלהים ה'. אם השמיטן בכתיבת נביאים וכתובים איכא בינייהו דאין תימר מפני שהן ג' תיבות א''כ הני נמי ג' תיבות הן ומוטב לתלותן משימחוק תיבות הרבה ואין תימר דלעיל הטעם מפני שיש בהן תיבת חול הרי כאן אין בהן חול שכולן שמות הן וא''כ יותר טוב למחוק בשביל כך ג' תיבות חול ולכתוב במקומן ולתלות החול משיתלה ג' שמות בין השיטין:
מה נפק מן ביניהון. דהני תרי טעמים:
למה. מותר אם הטעם מפני שהן שלש תיבות מוטב לתלותן משיצטרך למחוק ג' תיבות מהס''ת או הטעם מפני שיש בו חול תיבת אני והואיל ותיבה זו יכול לתלותה תולה כל הג' תיבות הללו כדי שיהו נכתבין ונקראין כאחת משיטה אחת:
ואם היה כגון אני ה' אלהיכם. שהשמיטן מותר לתלותן בין השיטות אפי' למ''ד מוחק את החול וכו':
מוחק את החול. תיבת חול שנכתב בצד השם מוחקו וכותב את השם במקומו ותולה תיבת החול בין השיטין:
אית תניי תולה וכו'. בספר תורה מיירי דהא קאמר לעיל אין תולין לא בתפלין ולא במזוזות ובס''ת שהשמיט את השם פליגי בה כיצד יעשה:
לוחכה בלשונו. סביב הנקב והיא עומדת במקומה מצד הנקב ונשאר האות שלם וכותב להלן מצד הנקב השני ונמצא שהנקב הוא בין האותיות ואין האותיות נוגעות בו:
ר' ירמיה אמר לה. להא דלקמן דר' זעירא בשם רב חסדא אמרה ור' יונה ור' יוסה תריהון אמרין דר' זעירא בשם רב חסדא אמרה. וחברייא אמרו דר' זעירא בשם רב חננאל אמרה שאם היתה הדיו יוצאה מבין הנקבים שהיה נקב בקלף ואין הדיו עוברת עליו אלא שיוצאה דרך הנקב לעבר השני פסול:
כיצד הוא עושה. אם אירע לו זה בכתיבתו:
שורה העליונה שיש למטה הימנה שתים שלש תיבות. כלומר כל שורות עד שורות שתים של למטה הן הן נקראו עליונות ואותן השורות צריך שיהא בכל אחת ואחת לא פחות משלש תיבות:
והאמצעיות שתים. ואותן האמצעיות שמתקצרין והולכין צריך שלא יהיה פחות משתים שתים תיבות:
התחתונה אפילו על הארץ. שורה התחתונה בתיבות על הארץ סגי ומפני שתיבות על הארץ צריך שיהו כתובין במזוזה בשורה האחרונה להכי קאמר אפילו על הארץ לפי שהשורות של מעלה יכולין להיות מכמה תיבות ובלבד שלא יפחות בעליונות משלש שלש ובאמצעיות לא פחות משתים שתים ובהתחתונה יהו נכתבות תיבות על הארץ ודי באלו:
היה עשוי כמין סיפמון. זהו כקנה מתפצלת באמצע ושני ראשיה מכאן ומכאן שלימין:
שורה העליונה שיש למטה שתים. כדלעיל שכל שורה שנשאר למטה. הימנה שתים שורות נקראת עליונה ואותן צריך שיהא בכל אחת ואחת לא פחות משלש תיבות והתחתונה שתים תיבות שהן על הארץ:
והאמצעיות. שהן קצרות איני יודע כמה תיבות צריך בהן:
רַב שֶׁשְׁעָה בְרֵיהּ דְּרַב חֲנַנְאֵל אָמַר. צָרִיךְ לִכְתוֹב הֵ''א לְמַטָּה מֵאַרְכּוּבָתוֹ שֶׁלְלַמֶּ''ד. הַלְי֙י תִּגְמְלוּ זֹ֔את. הָא לַי֙י תִּגְמְלוּ זֹ֔את. מְזוּזָה. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. פְּתוּחָה. אִית תַּנָּיֵי תַנֵּי. סְתוּמָה. שֶׁמוּאֵל בַּר שִׁילַת מִשְּׁמֵיהּ דְּרַב. הֲלָכָה כְמִי שֶׁאוֹמֵר פְּתוּחָה. שֶׁאֵין זֶה מְקוֹמָהּ. פְּתוּחָה מֵרֹאשָׁהּ סְתוּמָה. פְּתוּחָה מִסּוֹפָהּ פְּתוּחָה. פְּתוּחָה מִיכָּן וּמִיכָּן סְתוּמָה. טָעָה וְהִשְׁמִיט פָּסוּק אֶחָד. אִם יֵשׁ בּוֹ שְׁתַּיִם שָׁלֹשׁ שִׁיטִּין מְתַקְּנוֹ וְקוֹרֵא בוֹ. אַרְבַּע אֵינוֹ קוֹרֵא בוֹ. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב חֲנַנְאֵל. אַף בְּקֶרַע כֵּן. תַּנֵּי סֵפֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ [שְׁתַּיִם וְשָׁלֹשׁ טְעִיּוֹת בְּכָל דַּף וְדַף מְתַקְּנוֹ וְקוֹרֵא בוֹ. אַרְבַּע אֵינוֹ קוֹרֵא בוֹ. וְהָא תַנֵּי סֵפֶר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ] שְׁמוֹנִים וְחָמֵשׁ טְעִיּוֹת כְּפָרָשַׁת וַיְהִ֛י בִּנְסֹ֥עַ הָֽאָרֹ֭ן מְתַקְּנוֹ וְקוֹרֵא בוֹ. אָמַר רִבִּי שַׁמַּי. כָּאן בְּסֵפֶר גָּדוֹל וְכָאן בְּסֵפֶר קָטוֹן. רִבִּי זְעוּרָה בְשֵׁם רַב חֲנַנְאֵל. מָצָא בוֹ דַף אֶחָד שָׁלֵם מַצִּיל אֶת כּוּלּוֹ. מַה. שָׁלֵם שֶׁאֵין בּוֹ [שָׁלֹשׁ] טְעִיּוֹת. אוֹ שָׁלֵם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע. חָֽגְרָא אֲחוֹי דְּרִבִּי בָּא בַּר בִּינָה יְהַב אוֹרַייְתָא לְרַב חֲנַנְאֵל וְקָרָא בָהּ. אָמַר לֵיהּ. הָדָא אוֹרַיְתָךְ צְרִיכָה צְלוּ. וּבַסּוֹף מָצָא בָהּ דַף אֶחָד שָׁלֵם וְהִצִּיל אֶת כּוּלֹּו. 12a מַה. שָׁלֵם שֶׁאֵין בּוֹ טְעִיּוֹת. אוֹ שָׁלֵם שֶׁאֵין בּוֹ אַרְבַּע.
Pnei Moshe (non traduit)
פתוחה מכאן ומכאן סתומה. אם סיים פ' שמע שלפניה באמצע השיטה והניחה פתוחה והתחיל לכתוב והיה באמצע השיטה וזהו מכאן ומכאן נקראת היא ג''כ סתומה:
צריך לכתוב ה''א למטה מארכובתו של למ''ד. כדמסיים ואזיל שהוא בפסוק הלה' תגמלו זאת ועל פי תיקון סופרים מהמסורה אותה ה' נכתבת גדולה והיא נחשבת בחשבון אל''ף בי''ת הגדולים שישנן בהכ''ד כשרים וקאמר שצריך ליזהר שלא יגביה הה' מהלמ''ד אלא מלמטה נגד הארכיבה של הלמ''ד יתחיל לכתוב לעשותה גדולה כי היכי דלישתמע כשתי תיבות הא לה' תגמלו זאת:
מזוזה. פליגי בה כיצד עושין פרשיותיה:
הלכה כמי שאומר פתוחה. בין שמע לוהיה אם שמוע לפי שאין זה מקומה של והיה אחר שמע בהתורה:
פתוחה וכו'. השתא מפרש מה היא פתוחה ומה היא סתומה:
פתוחה מראשה סתומה. אם לא התחיל והיה אם שמוע מתחלת השיטה אלא שהניח חלק והתחיל לכתוב וזהו פתוחה מראשה והיא נקראת סתומה:
פתוחה מסופה פתוחה. שהתחיל לכתוב מתחלת השיטה ולא הניח חלק אלא בסופה זו היא נקראת פתוחה:
טעה והשמיט פסוק אחד וכו'. אס''ת קאי דאלו בתפלין ובמזוזה כסדרן בעינן:
ארבע. אם הוא בארבע שיטין אינו קורא בו דמנומר הוא:
אף בקרע כן. אם נקרעו השיטות הדין כן דעד ד' שיטין מתקן וקורא בו:
והתני ספר שיש בו פ''ה טעיות וכו'. ומשמע הא יותר מכאן אינו קורא בו והרי חשבון זה לא יגיע לשלש טעיות לכל דף ודף ואפ''ה לא מהני תיקון לקרות בו:
כאן בספר גדול כאן בספר קטן. ספר גדול הוא כל הספר מחמשה חומשין שבתורה וספר קטן ספר אחד מהחמשה הוא והא דקתני דעד ג' טעיות בכל דף מהני תיקון וא''צ גניזה היינו בכל הס''ת והא דקתני דלא מהני תיקון אלא עד פ''ה טעיות יש הספר היינו בספר קטן שהוא ספר אחד מחמשה ספרים דמכיון שבספר אחד יש כ''כ טעיות שהן יותר מפ''ה לא מהני ביה תיקון:
מצא בו. בהספר דאמרינן אם יש בו ד' בכל דף אינו קורא בו ואם יש בו דף אחד שלם מציל את כולו ומהני לו תיקון ומבעיא ליה להש''ס מאי שלם דקאמר אם צריך שאין בדף הזה אפי' ג' טעיות ומשום דלהצלה על כולו בעינן שלא יהא בו ג' טעיות ואע''ג דבעלמא ג' טעיות בכל דף ודף של כל הספר מהני ביה תיקון שאני הכא דלהצילו הוא משום שיש בו בשאר כל הדפין ד' טעיות או דילמא שלם נקרא שאין בו ד' טעיות כמו שהוא בשאר כל הדפין ומציל הוא על כולו דליהני ביה תיקון:
הדא אורייתך צריכה צלו. הס''ת שלך צריכה הצלה לכל הפחות בדף אחד כי היכי דלהני בה תיקון ואם לאו טעונה גניזה ובסוף מצא בה דף אחד שלם וכו' ומיבעיא ליה נמי כדלעיל מה שלם וכו' ולא איפשיטא:
רִבִּי זְעוּרָה רַב חֲנַנְאֵל בְּשֵׁם רַב. תִּיפוּרָהּ הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. רִבִּי יִרְמְיָה בְשֵׁם רִבִּי שְׁמוּאֵל בַּר רַב יִצְחָק. קִשְׁרֵי תְפִיּלִּין הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי. רִבִּי יִרְמְיָה אַפְסָקַת רְצוּעֲתָה דִתְפִילָּתָה. שָׁאַל לְרִבִּי בָּא בַּר מָמָל. אָמַר לֵיהּ. וּקְשַׁרְתָּ֥ם. אֲפִילוּ קְשִׁירָה תַמָּה. רִבִּי זְעוּרָה אַפְסִיק גּוּדָא דִרְצוּעֲתָא. שָׁאַל לְרַב חוּנָה וּלְרַב קַטִּינָא וְשָׁרוּן לֵיהּ. אַפְסִיק זְמַן תִּנְייָנוּת וְשָׁרוּן לֵיהּ דְּלָא מִן אוּלְפָּן. רִבִּי בָּא בְּרֵיהּ דְּרִבִּי חִייָה בַּר בָּא. רִבִּי חִייָה בְשֵׁם רִבִּי יוֹחָנָן. הֲלָכָה. זֶה שֶׁהוּא תוֹפֵר צָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְשַׁייֵר מִלְּמַעֲלָן וּמִלְּמַטָּן כְּדֵי שְׁלֹּא יִקְרַע. וּמַחִי לֵיהּ עַל מוֹחָא. אִם הֲלָכָה לָמָּה לֹא יִקְרַע. וְאִם לֹא יִקְרַע לָמָּה הֲלָכָה. הֲלָכָה לְמֹשֶׁה מִסִּינַי שֶׁיְּהוּ כוֹתְבִין בְּעוֹרוֹת וְכוֹתְבִין בִּדְיוֹ וּמְסַרְגְּלִין בְקָנֶה וְכוֹרְכִין בְּשִׂיעֵר וְטוֹלִין בְּמַטְלִית וְדוֹבְקִין בַּדֶּבֶק וְתוֹפְרִין בְּגִידִין. וּכְשֶׁהוּא תוֹפֵר יְהֵא תוֹפֵר כְּתֶפֶר הַזֶּה. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְשַׁייֵר בֵּין שִׁיטָּה לְשִׁיטָּה [כִ]מְלוֹא שִׁיטָּה. בֵּין תֵּיבָה לְתֵיבָה כִּמְלוֹא אוֹת. בֵּין אוֹת לְאוֹת כָּל שֶׁהוּא. בֵּין דַּף לְדַף מְלֹא גוֹדֶל. עָשָׂה סוֹף הַדַּף שָׁוֶה לִתְחִילָּתוֹ פָּסַל. צָרִיךְ לִיתֵּן רֵיוַח בַּסֵּפֶר מִלְּמַעֲלָן שְׁתֵּי אֶצְבָּעוֹת ומִלְּמַטָּן שָׁלֹשׁ. רִבִּי אוֹמֵר. בַּתּוֹרָה מִלְּמַעֲלָן שָׁלֹשׁ ומִלְּמַטָּן טֶפַח. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא מְשַׁייֵר בֵּין סֵפֶר לְסֵפֶר כִּמְלוֹא אַרבַּע שִׁיטִּין. וּבְנָבִיא שֶׁלְשְׁנֵים עָשָׂר שָׁלֹשׁ. וְצָרִיךְ שֶׁיְּהֵא גוֹמֵר בְּאֶמְצַע הַדַּף וּמַתְחִיל בְּאֶמְצָעִיתוֹ. וּבְנָבִיא גוֹמֵר בְּסוֹפוֹ וּמַתְחִיל בְּרֹאשׁוֹ. וּבְנָבִיא שֶׁלְשְׁנֵים עָשָׂר אָסוּר. אֵין עוֹשִׂין יְרִעָה פְּחוּתָה מִשְּׁלֹשָׁה דַפִּין וְלֹא יוֹתֵר עַל שְׁמוֹנֶה. הָדָא דְאַתְּ אֲמַר. בַּתְּחִילָּה. אֲבָל בַּסּוֹף אֲפִילוּ כָּל שֶׁהוּא. וּבַקְּלָפִים לֹא נָֽתְנוּ חֲכָמִים שִׁיעוּר.
Pnei Moshe (non traduit)
אפי' קשירה תמה. אפילו על ידי קשירה תמה היא:
אפסיק גודא דרצועתה. נפסקה לו המעברתא והיא המחיצה שהרצועה עוברת בתוכה:
ושרון ליה. התירו לו לדבקה:
ושרון ליה דלא מן אולפן. כלומר שלא קבלו כך מרבן ולפי שבנפסקה פעם אחר פעם שוב אין בה חיזוק אלא הן מעצמן התירו לו:
הלכה זה שהוא תופר. הס''ת צריך שיהא משייר בתפר מלמעלן ומלמטן כדי שלא יקרע כשהוא גוללה:
ומחו ליה על מוחא. הקשו על דבריו אם הלכה היא שצריך לתפור למה יזהר שלא יקרע ואם צריך ליזהר שלא יקרע למה אמר הלכה בודאי הוא שתופרן להיריעות זו לזו:
וטולין במטלית. מבחוץ על הנקב שבקלף ודובקין להמטלית בדבק:
יהא תופר כתפר הזה. כלומר כתופר הזה שרואה לחבר דבר לדבר ואינו מקפיד כמה תפירות יעשה:
וצריך שיהא משייר. ריוח:
עשה סוף הדף. מלמטה שוה הגליון לתחלתו בראשו פסול אלא צריך ליתן ריוח בספר מלמעלן שתי אצבעות ומלמטן שלש:
רבי אומר. בתורה צריך גליון מלמעלה שלש וכו' ושתי אצבעות ושלש שאמרו בשאר ספרים בנביאים וכתובים:
בין ספר לספר. בתורה כמלא ד' שיטין חלק:
ובנביא של שנים עשר שלש. שיטין ולא יותר:
וצריך שיהא גומר. הספר באמצע הדף ומתחיל בספר של אחריו באמציעותו אחר ד' שיטין ריוח:
ובנביא גומר בסופו. של הדף ומתחיל בשל אחריו בראשו של הדף:
ובנביא של שנים עשר אסור. לעשות כן משום דכולהו כחד ספר דמי וכשהוא עושה כן נראה שרוצה לחלקן ולהפרידן זה מזה:
בתחלה. מתחלת הספר ובכולו אבל בסוף הספר שנשתייר ואין היריעה מחזיק יותר עושה יריעה אחת קטנה ואפי' של דף א' וכל שהוא:
ובקלפים לא נתנו חכמים שיעור. אלא כל שרוצה מוסיף ובלבד שלא יפחות משלשה דפין. כך היא במסכת סופרים בפ''ב:
קשרי תפילין. של יד ושל ראש:
תיפורה. של ס''ת הלכה למשה מסיני שיהא תופר את היריעות לחברן:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source